|
זה קיבל משמעות לקראת סוף שנה שעברה
תמיד רציתי להיות בבית ספר לאומנויות,
מאז שאני קטנה
שאעשה מה שאני אוהבת,
ברוב שעות היום.
שהציור יקח לי בחיים חלק יותר גדול
זמן רב יותר, ידעתי שזה יעשה לי טוב.
אבל לא תמיד הכל הולך בדיוק כמו שרוצים
אני לא מתגוררת באותו אזור וזה קצת קשה,
גם מבחינת זמנים
אז בלת ברירה נרשמתי לתיכון, רגיל.
עם מגמת עיצוב.
תלמידי עיצוב י׳ יא׳ חסרי כל משמעות מבחינת המורה
היא מתעסקת בפרויקט הגמר של כיתות יב׳ שמגישים השנה
ואין לה זמן לכל השיט הזה.
למה לעזאזל ביקשתי להתקבל למגמת עיצוב
אם ממילא הדבר היחידי שהיא נותנת לנו לעשות זה שיבוץ
שלוש שעות רצופות בשבוע הלכו
על דיבורים דיבורים ולהראות איזה עבודות כיתות יב׳ עשו.
התבכיינתי בפני אמא כל שבוע כשזה קרה.
עם הרבה בירורים מעט קשרים והמון כאב ראש
יש מקום פנוי שנה הבאה ביא׳ 3
מה שנותר הוא להכיר את המנהלת
לעשות עליה רושם (עוד דבר שאני גרועה בו)
להתרגל לצאת ממש מוקדם לבית הספר,
לקרוע את התחת, דורשים מהתלמידים שם הרבה יותר
להשלים בגרות אחת שהם כבר עשו, ו... שלום בית ספר לעיצוב.
ואז כל העניין של ההיכרות אנשים חדשים.
אני צריכה יד תומכת בזמנים אלה, הם רגעים לא קלים.
וכאופייני לי ברגע האחרון ירדתי מכל העניין,
פיק ברכיים השתלט עלי.
משהו בי אמר לי שזה לא לי שזה לא הזמן
אני לא יודעת בדיוק למה נתתי לדבר שקיוויתי וייחלתי לו לחלוף
אבל אני בטוחה שזו הייתה סיבה מספיק טובה אם עשיתי זאת
אני רק מקווה שיהיו לי עוד הזדמנויות
ושלא ידפוק לי את העתיד,
או מה שכולם מדברים עליו ..
.yehav
 |
|
|
;){kind=link}