פסיכודרמה,
יום חמישי, שיעורים 6-8 חדר 25, חדר תאטרון
עוד אחד מהשיעורים שמנסים לדחוף לנו בכח
לא מספיק לכיתת אמץ 6 שעות חינוך
2 מתוכם חינוך מיני
ובנוסף את הפסיכודרמה המזורגג הזה
אני שונאת אותה
אני שונאת אותה מבלי להכיר אותה
היא פולשנית,
היא חודרת לפרטיות
"למה את עושה לנו את השיעור הזה?"
אני מפסיקה אותה באמצע עוד משפט לא מעניין שיוצא לה מהפה
תוהה איך כל הבנות בכיתה משתפות איתה פעולה
איך הן כלכך עיוורות שהן לא מצליחות להבין מה היא עושה
היא מתעלמת מהשאלה
"אז את מנסה להיות פסיכולוגית, לכל הכיתה, אני מתחילה להבין את המטרה"
"אני לא פסיכולוגית יַהַב."
אני מתקנת אותה, "קוראים לי יְהָבְ." בעיקר כדי לעצבן אותה
בניסיון שאעבור את הקו האדום והיא תוציא אותי מהשיעור הדבילי הזה.
בסדר. יְהָבְ . והפעם היא מדגישה.
אני מגלגלת עיניים והיא ממשיכה בשלה
מכריחה את כולם לעמוד ולהסתדר על פי סדר המיקום במשפחה
מהבכור אל סנוויץ והקטן ביותר
אני מתהלכת
"עדיין לא מצאת את עצמך?" היא זורקת
"כנראה שעוד לא" אני עונה מבלי להביט בה,
ממשיכה להתהלך בחדר, ובסוף נשענת על אחד הכיסאות
"ביקשתי לעמוד"
"אני מוכרחה?"
"פשוט תעמדי"
היא מביטה בגי'נס שלי זמן ממושך
"משהו עובר על הפסיכולוגית הזאת" אני מממלמלת לעצמי
מסתבר ששמעו אותי.
אופס, טעות שלי
כשהיא מועילה בטובה להסיר את ענייה מהגינס
אני ממשיכה לתהות מה עובר לה בראש. עוברות לי מליון ואחת מחשבות
זה גורם לי לרצות לברוח משם.
היא עוברת ילדה ילדה, זה לוקח לה זמן.
היא מתחקרת, נכנסת לפרטי פרטים. זה מעצבן אותי
היא מגיעה אלי.
"אז יְהָבְ הקטנה ביותר, מה?"
"כן, קורה. ככה יצא"
"תתארי לי את הרגשה"
אני לא מגיבה
"היית רוצה להיות במקום אחר? אולי הבכורה"
"יכול להיות."
"אז תעברי לקצה השני של החדר, קדימה"
"בשביל מה, זו רק הדמייה. דמייני לעצמך שאני שם."
ושוב ענייה מטיילות לעבר הגינס שלי. מה עובר על הטיפשה הזאת
אני מתהלכת אל הקצה השני, בתקווה שהעניים שלה ירפו ממני.
זה מעצבן אותי, תחושת מעקב מעיקה.
היא עוברת למשחק אחר
אמת שקר, וכל השיט הזה.
אז ניסיתי להראות עניין, בסוף גם אני השתתפתי במשחק
כנראה שהן מכירות את השיגעון הרגעי שלי מהכיתה,
הן עלו על כך שפיצצתי נפץ בבית כשהייתי קטנה
הפסיכולוגית התמנייה טענה שאני שקרנית גרועה.
ואני בתגובה גילגלתי עיניים, בהיתי בחלל ריק באוויר.
בהמשך השיעור כבר התחיל להמאס עלי כל העניין התהלכתי בחדר הלוך ושוב
לשם שינוי היא לא אמרה דבר
היא דיברה עם השאר ושאלה כמה הן חברותיות בכיתה,
כששאלה אותי עניתי שאני לא יכולה להעיד על עצמי. שהן יאמרו.
רובן ענו שאני מסתדרת עם כולם, זה העלה בי חיוך קטן.
הן טענו שכאני מתעצבנת אני צריכה את המרחק.
"להזהר?" היא ליגלגה
"כן" מיד השבתי,ונשענתי על משקוף הכיתה
עיניה הבוחנות מתמקדות בעיניי, ובן רגע שוב בגינס.
טיפשה. אני חושבת בליבי.
היא ממשיכה לבחון אותי.
נראה שהיא מסתכלת על הבגדים
רגע, לא. על העיניים.
על הרגל הקופצת?
מסתובבת ומתעלמת
אם רק היו לי כוחות מיוחדים
או לא יודעת מה, לדעת מה יש לפסיכית הזאת בראש.
מה היא רוצה
בהמשך השיעור הסתובבתי עם עצמי.
חשבתי על הכל. דברים שצצו בראשי
על התמניה הפסיכית
ועל כמה שאני מתעבת אותה. מהכירות של שעתיים.
מאז שהיא פתחה את הפה שלה.
על כמה היא רוצה לדעת. וכמה היא הולכת לסבול.
אני עוד אגרום לה לרצות לברוח מפה.
הצלצול הגואל נזכר להגיע.
קפצתי ממקומי, התיק על הכתפיים
מתכננת להתחמק מכל השאלות של- למה התנהגת אליה כך,
היא די נחמדה.
לשחרר את האופניים, להפעיל את השירים ולרכב ..
כמו שחשבתי. היא רוצה שיחת סיום
איך עבר השיעור ובלה בלה בלה.
ביקשתי הסבר. למה היא נמצאת כאן
מה תפקידה, ובעיקר בשביל מה
האם המחנכת תדע?
התכנון הוא שכולן יפרקו את הלב-
בשביל מה?!
לקח לה זמן לענות, אפילו מעט היססה
לבסוף ענתה ששום דבר לא מגיע לאף גורם אחר
חוץ מאיתנו ועצמה.
אני לא מבינה. מה היא מנסה לעשות ?
לשתף הכל. אוקי, מול כולן?
להתפרק. ועוד שם?
היא לא המשיכה לומר מילה
אז יצאתי משם, בחוסר הבנה.
מה הפסיכולוגית המתנסה רוצה ??
אני מתפלאת איך הגעתם עד לכאן
בכל מקרה
מצטערת על הדיבור, הכתיבה ובעיקר החפירה.
הפסיכית עצבנה אותי, הייתי חייבת לפרוק.
.yehav
;){kind=link}